מלחמת הרומנטיקנים

מלחמת הרומנטיקנים. מה זה אומר? המונח מלחמת הרומנטיקנים, מתאר פילוג בין מלחינים מהתקופה הרומנטית. בצד אחד, הצד של ליסט: פרנץ ליסט, ריכרד וגנר, הקטור ברליוז ואדוארד הנסליק. ובצד השני, הצד של רוברט שומאן: רוברט שומאן, פרדריק שופן, יוהנס ברהמס, קלרה שומאן ויוזף יואכים. המחנה של ליסט נקרא: "רומנטיקנים קיצוניים". והמחנה של שומאן:"השמרנים". שניהם ראו בבטהובן כגיבור לאומי וחשוב במוסיקה הרומנטית.

מצד אחד, הרומנטיקנים הקיצוניים, ששמו דגש על הוירטואוזיות של היצירה, ופחות על הרגש. ומצד שני השמרנים, ששמו דגש על הרגש ועל חוקי ההלחנה של אותה תקופה. כדי להבין באיזה מצב אנחנו נמצאים, אנחנו צריכים לחזור אחורה בזמן. לשנת 1797. בשנה זו, נולד המלחין פרנץ שוברט. ולמרות חייו הקצרים שארכו כ-31 שנים, הוא בעיני רבים, המלחין המבשר את התקופה הרומנטית במוסיקה. לצידו, נמצא גם בטהובן. ויש האומרים שהסימפוניה מס' 9 מאת בטהובן, מבשרת את תחילת התקופה הרומנטית. אז בערך התקופה הרומנטית החלה בשנת 1810-1820. שופן נולד ב-1810, כך גם שומאן. שנה אחרי נולד ליסט וב-1813 נולד וגנר. אולם מי שנולד הכי מוקדם הוא ברליוז. מה אני רוצה להגיד פה? מה שאני רוצה להגיד, הוא שרוב המלחינים מתקופה הרומנטית, נולדו בתחילתה. אולם כל אחד מהם, בחר שיטת הלחנה משלו.
אז ככה: יש לנו את שני הצדדים. הצד של ליסט, והצד של שומאן. עכשיו ארחיב על כל אחד מן הצדדים.
נתחיל בשמרנים:
השמרנים מונים בעיקר את: קלרה שומאן, רוברט שומאן, יוהנס ברהמס ויוזף יואכים.
לאחר שרוברט שומאן נפטר, קלרה שומן, יוזף יואכים ויוהנס ברהמס, היו חברי המפתח בקבוצת המוזיקאים השמרנית. גרעין תומכים זה שמר על מורשתו האמנותית של רוברט שומאן, בעלה של קלרה, שנפטר בשנת 1856. כששומאן עוד היה חי, הוא נותר סובלני כלפי ליסט, ואפילו שיבח את נגינתו בכתב העת שלו. אולם בעוד שליסט, מתחיל לדגול בשיטתו (מוסיקה ללא רגש, ודגש על וירטואוזיות), אחרי 1842 רוברט וקלרה שומאן מבינים שליסט כבר לא בקרב השמרנים. לאחר מכן, שומאן פרש מכתב העת שלו ונתן אותו תחת חסותו של פרנץ ברנדל בשנת 1845. כתב העת עבר מהפך משום שהוא (פרנץ ברנדל) הפך לתומך נלהב של ליסט והאסכולה שלו. למרות שברנדל ניגן בגלוי את יצירותיו של מנדלסון ומלחינים שמרנים אחרים (שלמרבה האירוניה ברנדל היה בצד השני). בעוד ליסט נשאר לבבי ולעיתים נדיב ברמה המקצועית כלפי השומאנים (רוברט וקלרה), הם נעשו עוינים כלפיו בגלוי. קלרה שומאן תפסה את שינוי העריכה בכתב העת שעבר לחסותו של פרנץ ברנדל, כנגד מורשת בעלה(רוברט שומאן). ברהמס הצעיר, שהיה קרוב מאוד לשומאנים במהלך הכרותו עם שומאן, הבין גם הוא את העניין. יוזף יואכים, שהיה חברם של קלרה וגם של ברהמס, הצטרף אליהם בהתנגדותו לליסט ולאסכולה הגרמנית החדשה. יואכים בגיל 17, הפך לפרופסור לכינור בקונסרבטוריון לייפציג, שם הוא קשר קשרים הדוקים עם מנדלסון (שהקים את הקונסרבטוריון). שנתיים לאחר מכן, הוא הפך למנהל הקונצרטים של תזמורת החצר של ויימר בניהולו של ליסט. שלוש שנותיו בוויימר הותירו בו רשמים לא טובים מהניצוח והההלחנה של ליסט. דעתו על המוזיקה של ליסט ושל שאר האסכולה הגרמנית החדשה, קיבלה חיזוק מהתכתבותו עם ברהמס וקלרה. החוויה האישית של ברהמס עם ליסט הוגבלה לביקור בודד בוויימר בשנת 1853, כאשר הציג כמה מיצירותיו בפני קבוצה שכללה את ליסט, פיטר קורנליוס ויואכים רף. לאחר שליסט ניגן כמה מיצירותיו של ברהמס, הוא (ליסט) ביצע את סונטת הפסנתר לפסנתר שלו. ברהמס לא התרשם לא מהמוזיקה של ליסט ולא מהמוזיקה של של שאר האסכולה שלו. יוצא הדופן היה ריכרד וגנר. שהיה בצד של ליסט. ברהמס, לא ינסה להביא את חבריו השמרנים למצב שבו הם בזים למוסיקה של וגנר. אלא ההיפך: הוא כיבד אותה באופן פרטי. לא פעם אמר לחבריו, "אני הכי אוהב את וגנר." יואכים, כמו ברהמס, כיבד את המוזיקה של וגנר. עם זאת, שניהם גם הסכימו שמאמריו של וגנר היו לא ראויים בכלל. אז אילו השמרנים: רוברט שומאן, קלרה שומאן, ברהמס, יואכים, מנדלסון, שופן (כמעט ולא, אולם הוא השתייך לזרם הזה) ועוד מלחינים אחרים.
עכשיו בואו נעבור לרומנטיקנים הקיצוניים:
דמויות המפתח בצד של ליסט, היו: פרנץ ליסט, הקטור ברליוז והמלחין המוביל האחר של הקבוצה היה ריכרד וגנר. דמויות בולטות אחרות שהתמודדו עם ליסט היה המבקר ריצ'רד פוהל והמלחינים פליקס דראז'קה, יוליוס ראובקה, קארל קלינדוורת, ויליאם מייסון ופיטר קורנליוס. המלחין והפסנתרן הנס פון בילוב תמך בצד ליסט-וגנר עד שאשתו, בתו של ליסט, קוזימה, עזבה אותו ונישאה לוגנר. לאחר מכן הוא העביר את נאמנותו לברהמס. פוהל, שהובא על ידי ליסט לשמש כמבקר המגורים הלא רשמי של ויימאר, היה בצד של ליסט. ליסט בשנת 1859 הקים את האסכולה הגרמנית החדשה. (עליה יורחב בהמשך). זו הייתה קבוצה של רומנטיקנים קיצוניים, אשר דגלו בשיטותיו של ליסט. אף על פי שהמלחין האוסטרי אנטון ברוקנר לא לקח חלק בוויכוח בין השמרנים לקיצוניים, הסימפוניות שלו נתפסו כחלק מהקיצוניים, בזכות ההרמוניה המתקדמת שלו, התזמור המאסיבי והיקף הזמן המורחב. ההערצה שלו לווגנר, שכללה את הקדשת הסימפוניה השלישית שלו והציטוטים מתוך אופרותיו של וגנר ששולבו באותה יצירה, עזרו לבסס את הרושם הזה.
וכן, הגענו כמעט לסוף. מלחמת הרומנטיקנים, השאירה חותם על כל התקופה הרומנטית במוסיקה. אלה היו השמרנים, נגד הקיצוניים. ואת או אתה שעכשיו קוראים את זה, בעד מה אתם? בעד וירטואוזיות, ללא רגש, אשר המנגינה מהירה (השיטות של הקיצוניים) או בעד מוסיקה עם רגש, שאפשר לנגן בלי להיות נגן וירטואוז? (השיטה של השמרנים)
אשאיר את השאלה לכם.

מצאתם טעות במאמר? הודיעו על כך בתגובות או בדף צור קשר.